<h1>פסקי רבינו יוסף הלכ' הכשר כלים</h1>
<h2>דף לט.</h2>
מורי הרואה היה מוחה לנעוץ סכין בקרקע לאכול בה גבינה אפילו סכין שאין בו גומות. וטעמא, דגבינה חריף. ואמרי' בע"ז [ל"ט ע"א], אגב חורפיה בלע. וכן בתוספות צרפת.
<h2>דף עד:</h2>
קיימא לן כרבינו תם וכרשב"ם, פעמים עירוי ככלי ראשון כרבינו תם. ופעמים ככלי שני כרשב"ם. ושניהם להחמיר. כגון אם עירו רותחין על התרנגולת למולגה אסור, דהוי ככלי ראשון ומבשל דמו בתוכו. אבל לערות רותחין על כלים שקיבלו טעם רותח ואיסורו חזק וחריף, כגון אגנא דלישה או כלי שטף שמלחו בהם בשר, לא סגי להו בעירוי [דאמרינן] עירוי ככלי שני. לכך לא היה מורי הרואה מתיר שום כלי שטף בהגעלה בלתי אותם שהם פשוטים. אבל אגני דלישה של נחושת צריכין לתוחבו ביורה או לעשות להם גדנפא.
<h2>דף עו:</h2>
מורי הרואה היה מוחה לנעוץ סכין בקרקע לאכול בה גבינה אפילו סכין שאין בו גומות. וטעמא, דגבינה חריף. ואמרי' בע"ז [ל"ט ע"א], אגב חורפיה בלע. וכן בתוספות צרפת.
שלש מדות בסכין. היכא דאיסורא בלע ופליט, כגון גיעולי גוים, אי נמי בלע חמץ בפסח, צריך ליבון. ומפרש ר"ת דוקא בסכינים גדולים דגוים, דלפעמים צולין בהן בשר, אותן צריכין ליבון. ומשום דאפילו לחתוך בה צונן דילמא אתי לאישתמושי בחמין. וליבון שאמרו כדי שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה. וחלק שני, אפילו סכינים גדולים דהתירא בלעי סגי להו בהגעלה. וחלק שלישי, דתנן סכין שפה והיא טהורה. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע ולאכול בה צונן. י"ל דההיא מיירי בסכין קטנה, שאין דרכה להשתמש בה בחמין אלא באקראי בעלמא, משתמש בהן על [ידי] נעיצה ושיפה. ואפילו הכי לשימוש חמין בעי הגעלה. אבל סכין המיוחדת לחמין לא שרינן בנעיצה, כדפירשתי מן הירושלמי.
